איך לדבר בזמן גירושין בלי שכל שיחה תתפוצץ?

איך לדבר בזמן גירושין כשהשיחות ביניכם מתפוצצות כמעט מיד? יש רגע שאני רואה שוב ושוב אצל זוגות בתחילת פרידה.

מתחילים לדבר על משהו שנשמע כמעט טכני. מי אוסף את הילדים ביום חמישי. מה עושים עם החשבון. מי נשאר בדירה. ואז, בתוך פחות מדקה, כבר לא מדברים על יום חמישי.

הטון עולה. אחד מתחיל להסביר למה אי אפשר לסמוך על השני. השני מתגונן. פתאום נכנסים לשיחה עוד חמישה נושאים שלא קשורים בכלל למה שהתחיל אותה.

ובסוף מגיע המשפט:

"אנחנו פשוט לא מסוגלים לדבר."

לא בהכרח.

לפעמים הבעיה היא לא שאין ביניכם יכולת לתקשר. הבעיה היא שאתם מנסים לנהל שיחה חשובה כשהמערכת כבר נמצאת במצב של הצפה.

וזה הבדל גדול.

כי אם המסקנה היא "אנחנו לא יודעים לדבר", קשה מאוד לדעת מה לעשות עם זה.

אבל אם הבעיה היא שהשיחה עוברת מהר מדי ממצב של דיון למצב של איום, אפשר לבנות דרך אחרת.

וזה חשוב במיוחד בזמן גירושין, כי דווקא בתקופה שבה אתם הכי מוצפים אתם נדרשים לקבל החלטות גדולות על הילדים, הכסף, הבית והחיים שלכם בשנים הקרובות.

גירושין הם אירוע משפחתי, לא רק משפטי.

ההסכם הוא כלי. הוא לא המטרה.

המטרה היא לבנות חיים שאפשר לחיות בהם גם ביום שאחרי החתימה.

למה כל שיחה בזמן גירושין מתפוצצת כל כך מהר?

כי כמעט אף שיחה בתקופה הזאת אינה באמת רק על הנושא שעל השולחן.

אולי אתם מדברים על שעת ההחזרה של הילדים.

אבל בתוך השיחה נמצאים גם פחד מאובדן שליטה, כעס, כסף, אשמה, פגיעה באמון, חרדה מהעתיד ולעיתים גם שנים של עלבונות שלא באמת נסגרו.

ואז מגיע משפט קטן:

"אתה שוב מחליט לבד."

או:

"אין טעם לדבר איתך."

ומאותו רגע המוח כבר לא שומע רק משפט. הוא שומע איום.

זו אחת הטעויות הגדולות בזמן גירושין: לנסות לפתור את תוכן הוויכוח בזמן שהבעיה האמיתית היא כבר מצב השיחה.

להבין איך לדבר בזמן גירושין זה פחות עניין של למצוא את המשפט המושלם, ויותר עניין של לזהות מתי השיחה כבר לא יכולה להתקדם כמו שהיא.

כששני אנשים נמצאים במגננה, עוד טיעון טוב בדרך כלל לא עוזר.

לפעמים הוא רק נותן לשני הצדדים עוד תחמושת.

מהי הצפה רגשית בשיחה?

במחקר הזוגי מתארים מצב של עוררות פיזיולוגית גבוהה בזמן קונפליקט, שבו היכולת להקשיב, לעבד מידע ולהגיב באופן גמיש נפגעת.

זו הסיבה שלפעמים שני אנשים אינטליגנטים, מתפקדים והגיוניים לחלוטין בכל תחום אחר בחיים, מוצאים את עצמם בשיחה זוגית מתנהגים כאילו שום דבר ממה שהם יודעים על תקשורת כבר לא נגיש להם.

בגישת גוטמן מכנים את המצב הזה לעיתים flooding, הצפה.

כאשר אחד מבני הזוג מוצף, הנטייה היא לעבור מהר יותר להתגוננות, התקפה, ניתוק או הימנעות. מכאן מגיעה גם ההמלצה לעצור שיחה כשהיא מגיעה לנקודה הזאת, ולא לנסות "לסגור את הנושא" בכוח. The Gottman Institute

לכן המשפט:

"בואו נדבר כמו שני אנשים בוגרים"

לא תמיד עוזר.

אתם שני אנשים בוגרים.

כרגע פשוט אין מספיק מרווח בין מה שנאמר לבין התגובה אליו.

מה המחקר אומר על הדפוס של "אחד לוחץ ואחד נסוג"?

יש דפוס מוכר במחקר הזוגי שנקרא demand-withdraw.

צד אחד רוצה לדבר, לפתור, לקבל תשובה או שינוי.

הצד השני נסגר, מתחמק, מחליף נושא או פשוט רוצה שהשיחה תיגמר.

ואז מתחיל המעגל:

ככל שאחד לוחץ יותר, השני נסוג יותר.

ככל שהשני נסוג יותר, הראשון לוחץ יותר.

מחקר שבחן 116 זוגות דרך דיווחים על קונפליקטים שהתרחשו בבית, ולא רק בשיחות מבוימות במעבדה, מצא ששני הכיוונים של הדפוס נקשרו ליותר רגשות והתנהגויות שליליות ולרמות נמוכות יותר של פתרון הקונפליקט. למחקר המלא

זו נקודה חשובה מאוד.

כי הרבה זוגות מפרשים את הדפוס הזה באופן מוסרי:

"אכפת לי יותר, ולכן אני רוצה לדבר."

או:

"אני היחיד שמנסה להיות רגוע, ולכן אני מתרחק."

אבל המחקר מציע להסתכל פחות על מי צודק ויותר על המעגל שנוצר ביניכם.

למה זה קריטי במיוחד כשיש ילדים?

כי ילדים לא צריכים לשמוע צעקות כדי להבין שיש מתח.

הם קולטים טון. הם רואים מבטים. הם שמים לב מי כועס על מי.

ואז לפעמים קורה משהו מסוכן יותר:

הם מתחילים ללמוד איזה מידע מותר להעביר בין הבתים, מה אסור לספר לאמא על אבא, מה אסור להגיד לאבא על אמא, ואיך לא להרגיז אף אחד.

בנקודה הזאת הקונפליקט כבר אינו רק בין שני מבוגרים.

הילד מתחיל לעמוד באמצע.

מטא-אנליזה שפורסמה ב-Human Communication Research בחנה 49 מחקרים ו-23,336 משתתפים, ומצאה קשר בינוני ומשמעותי בין קונפליקט בין ההורים לבין התחושה של ילדים שהם "תקועים באמצע" בין שני ההורים, עם מתאם ממוצע של 0.402. למחקר

מחקר מטא-אנליטי נוסף מצא שתחושת ה"תקיעות באמצע" קשורה גם ליותר חרדה, דיכאון, קשיים רגשיים ובעיות התנהגות. למחקר

זה לא אומר שכל ריב יפגע בילדים.

וזו גם לא סיבה להכניס הורים לאשמה.

זה אומר משהו הרבה יותר פרקטי:

הדרך שבה אתם מנהלים קונפליקט היא חלק מההורות שלכם.

גם אחרי שהזוגיות נגמרת.

אם אתם מתקרבים לשיחה עם הילדים עצמם, כדאי לקרוא גם את המאמר איך מספרים לילדים על גירושין?

איך לדבר בזמן גירושין כשהשיחה מתחילה לעלות באש?

פרוטוקול 30 השניות

זה החלק המעשי.

בלי פילוסופיה.

שלב 1: מזהים שהשיחה כבר לא מתקדמת

לא חייבים לחכות לצעקות.

שלושה סימנים מספיקים:

• הטון עולה
• אתם מפסיקים לענות למה שנאמר ומתחילים לענות למה שאתם חושבים שהתכוונו
• אחד מכם מרגיש צורך דחוף להוכיח משהו עכשיו

ברגע הזה, אל תנסו "רק לסיים את הנקודה".

הנקודה הזאת בדרך כלל מולידה עוד שלוש.

שלב 2: משתמשים במילת עצירה קבועה

בחרו מראש מילה ניטרלית.

למשל:

"עצירה."

כשהמילה נאמרת, היא לא אומרת "אני צודק".

היא גם לא אומרת "נגמרה השיחה".

היא אומרת דבר אחד בלבד:

הדרך שבה אנחנו מדברים עכשיו לא תביא אותנו לשום מקום.

והכלל החשוב ביותר: לא אומרים "עצירה, אבל רק שתביני ש…".

עצירה היא עצירה.

שלב 3: עושים הפסקה אמיתית

בגישת גוטמן נהוג להמליץ על הפסקה של לפחות כ-20 דקות כשהשיחה מגיעה להצפה.

המטרה היא לאפשר לעוררות הפיזיולוגית לרדת לפני שחוזרים לשיחה. The Gottman Institute

אבל יש פה תנאי חשוב.

אם יצאתם מהחדר ועכשיו אתם מנהלים בראש נאום תביעה נגד האדם השני, לא באמת יצאתם מהוויכוח.

תעשו משהו אחר.

לכו. התקלחו. שימו מוזיקה. צאו לסיבוב.

המטרה היא לא למצוא טיעון טוב יותר.

המטרה היא לחזור קצת פחות חמושים.

שלב 4: קובעים מראש מתי חוזרים

פה נמצא ההבדל בין ויסות לבין הימנעות.

אל תגידו: "נדבר אחר כך."

תגידו:

"נעצור עכשיו ונחזור לזה ב-21:00 לעשר דקות."

מי שנשאר בצד השני צריך לדעת שהשיחה לא נעלמה יחד עם בן הזוג.

בלי זמן חזרה, הפסקה יכולה להרגיש כמו נטישה.

עם זמן חזרה, היא הופכת לכלי.

שלב 5: חוזרים לנושא אחד בלבד

לא חוזרים לדבר על "כל מה שלא עובד בינינו".

חוזרים לדבר אחד.

אפשר להשתמש במבנה הזה:

הנושא הוא X.
אני צריך Y.
אני מוכן Z.

לדוגמה:

"הנושא הוא ההחזרה של הילדים ביום חמישי. אני צריך שתהיה שעה קבועה. אני מוכן להתגמש אם מודיעים לי עד 12:00."

זה אולי נשמע טכני.

מצוין.

כשאתם מוצפים, קצת טכניקה יכולה להציל אתכם מעוד שעה של ריב שלא פתר שום דבר.

איך מונעים את הפיצוץ הבא?

כששואלים איך לדבר בזמן גירושין, אחת התשובות החשובות היא לא לנסות לפתור הכול בשיחה אחת.

לא מנהלים את הכאב בוואטסאפ

WhatsApp מצוין בשביל: "מי אוסף היום?"

הוא הרבה פחות טוב בשביל: "איך יכולת לעשות לי את זה?"

כשאין טון, מבט והבעות פנים, המוח משלים הרבה מאוד מידע לבד.

ובתקופה שבה ממילא קיימת דריכות, אנחנו לא תמיד משלימים אותו לכיוון הנדיב.

אם הנושא רגיש, אפשר לכתוב:

"זה נושא שקשה לי לדבר עליו בהתכתבות. בוא נקבע עשר דקות מחר וננסה לסגור רק אותו."

לא עושים מרתון של שיחות

אחרי שמתחילה פרידה נפתח לפעמים סכר.

פתאום צריך לדבר על הכול.

הילדים. הכסף. הבית. המשפחה. החגים. הפנסיה. מי אמר מה ומתי.

אין שום פרס על פתרון הכול ביום אחד.

עדיפה שיחה אחת קצרה שמצליחה משלוש שעות שבסופן אתם לא מסוגלים להסתכל זה על זו.

מפרידים בין הכאב הזוגי לבין ההחלטה ההורית

אם השאלה היא זמני שהות, אין טעם לפתוח באמצע את השאלה מי השקיע יותר בקשר.

זה אולי כאב אמיתי.

אבל הוא שייך לשיחה אחרת.

אחד המשפטים שאני אוהב להזכיר לזוגות הוא:

אנחנו לא מסכמים עכשיו את החיים שהיו. אנחנו מסדרים את החיים שיהיו.

זה שינוי קטן בכיוון המבט.

לפעמים הוא משנה שיחה שלמה.

מזהים את המעגל של לחץ ונסיגה

אם אחד רוצה תשובה עכשיו והשני נסגר, אל תסתכלו רק על ההתנהגות של כל אחד.

תסתכלו על המעגל.

הלחץ מייצר נסיגה.

הנסיגה מייצרת עוד לחץ.

וזה בדיוק הדפוס שהמחקר על demand-withdraw מתאר. הוא קשור לפחות פתרון של קונפליקטים וליותר תגובות שליליות בתוך השיחה.

המטרה היא לא לגרום לצד הנסוג "להפסיק לברוח".

המטרה היא לשבור את המעגל.

זמן קבוע. נושא אחד. שיחה קצרה. חזרה מוסכמת.

ומה אם גם זה לא עובד?

זה קורה.

יש זוגות שמגיעים לשלב שבו גם עשר דקות הן יותר מדי.

לא בגלל שהם לא אינטליגנטים.

ולא בגלל שאין סיכוי להגיע להסכמות.

לפעמים שני האנשים כבר כל כך עמוק בתוך הדפוס, שכל אחד מגיב לא רק למה שנאמר עכשיו אלא לעשרות שיחות שהיו לפניו.

בשלב הזה עוד טיפ תקשורתי בדרך כלל לא מספיק.

צריך מסגרת.

לפעמים מספיק שמישהו שלישי מחזיק לרגע את השיחה מבחוץ, מאט אותה ומפריד בין הכאב לבין ההחלטה שצריך לקבל.

אני רואה שוב ושוב שכאשר מצליחים לעצור את הדימום הרגשי, דברים שנראו בלתי אפשריים מתחילים להפוך לדיון.

לא פשוטים.

לא נעימים.

אבל אפשריים.

שאלות נפוצות

האם הפסקה באמצע שיחה היא בריחה מהבעיה?

לא, אם יש לה זמן חזרה מוגדר.

היעלמות היא הימנעות. עצירה מתוכננת וחזרה בזמן הן כלי לניהול השיחה.

כמה זמן כדאי לעצור?

בגישת גוטמן ממליצים בדרך כלל על לפחות כ-20 דקות כאשר קיימת הצפה. המטרה היא לא לעמוד עם סטופר, אלא לתת לעוררות לרדת מספיק כדי שאפשר יהיה לחזור ולהקשיב.

האם כדאי לנהל שיחות על גירושין בוואטסאפ?

לתיאומים קצרים, כן.

לנושאים רגשיים וטעונים, בדרך כלל לא.

ככל שהנושא מורכב יותר, כך גדל הסיכון שטקסט קצר יתפרש באופן הרבה יותר חריף ממה שהתכוונתם אליו.

מה עושים אם בן או בת הזוג לא מוכנים לחזור לשיחה?

אל תרדפו אחרי השיחה באותו רגע.

אפשר להציע זמן נוסף, מוגדר וקצר.

אם גם זה לא מצליח, לפעמים נכון להכניס גורם שלישי שיאפשר לנהל את הנושא בתוך מסגרת מסודרת.

למה התקשורת בין ההורים כל כך חשובה לילדים?

כי ילדים עלולים להרגיש שהם נדרשים לבחור צד, להעביר מסרים או להתאים את עצמם למתח שבין שני ההורים.

המחקר מצביע על קשר משמעותי בין קונפליקט בין ההורים לבין תחושת "להיות באמצע".

איך לדבר בזמן גירושין: ויסות קודם, החלטות אחר כך

אם כל שיחה מתפוצצת אחרי 30 שניות, אל תמהרו למסקנה שאתם פשוט לא מסוגלים לדבר.

תתחילו בשאלה אחרת:

באיזה מצב אנחנו מנסים לדבר?

לפני הילדים, הכסף וההסכם יש מערכת שצריכה להיות מסוגלת להחזיק שיחה.

ולכן הסדר מבחינתי הוא:

ויסות קודם, החלטות אחר כך.
מסגרת קודם, תוכן אחר כך.
יציבות לילדים קודם, ניצחון רגעי אחר כך.

אם אתם רוצים לעשות היום רק דבר אחד, קבעו ביניכם כלל פשוט:

מילת עצירה, הפסקה וזמן חזרה.

זה לא יפתור את הגירושין.

אבל הוא יכול להיות ההבדל בין עוד פיצוץ לבין הפעם הראשונה שבה הצלחתם באמת לסיים שיחה.